קלמנסון ושות' - משרד עורכי  דין
דף הבית
אודותינו
תחומי התמחות
תיקי דוגמא
פרסומים בעיתונות
צרו קשר
   

קונצרן דנהיל

זהו מקרה ענק של הונאת דירקטור – בשווי של למעלה מ - 100 מיליון דולר – שנדון בבית המשפט כשאחריותו של הדירקטור נקבעה אך סכום החיוב עדין לא הוכרע סופית על ידי בית המשפט העליון, במסגרת אחד ממקרי הפירוק הגדולים ביותר שידעה ישראל.

רקע עובדתי קצר: קונצרן דנהיל הוא תשלובת של ארבעה מפעלי תעשיה שנבנו בבאר שבע במתחם ששטחו הכולל 120,000 מ"ר. בעל העניין העיקרי בקונצרן היה מר דויד פישר, אך בעקבות ניסיונותיו להסוות עובדה זו, נרשמה הבעלות בחברה על שם שרשרת חברות קש ואנשים פרטיים שונים בחו"ל. לצורך גיוס ההון הדרוש לבניית המפעלים, חתם הקונצרן בשנת 1992 על הסכם הלוואה עם חברת בת של הבנק האיטלקי בנקו די נפולי (Banco di Napoli) שמושבה בלוקסמבורג. את הערבות להלוואה בשיעור 85% מעלויות הבניה של המיזם (בסך של כ - 95 מיליון דולר) סיפק התאגיד הממשלתי האיטלקי סצ'ה (Sace). בעלי הקונצרן מצדם התחייבו להשקיע 34 מיליוני דולר נוספים כהון עצמי. עוד אושר לקונצרן מענק בשווי 45 מיליון דולר מטעם מרכז ההשקעות בישראל, כשבפועל הוענק סכום של 14.5 מיליון דולר בלבד. למרות סכומי הכסף העצומים שסופקו לקונצרן, מעולם לא הושלמה בניית המפעלים ובעקבות מעשה ההונאה הענק הגיע רוב הכסף לידיו של לא אחר מאשר פישר, אשר שימש גם כקבלן הבונה של הפרויקט. בשנת 1999 החלה החברה בהליכי פירוק, והמפרק, רו"ח צבי יוכמן, עתר באמצעות משרדנו לבית המשפט בבקשה שפישר יוכרז כאחראי אישי לכל חובות הקונצרן, שהסתכמו בלמעלה מ- 130 מיליון דולר. לחץ כאן כדי לקרוא את העתירה.

במאי 2002, פסק בית המשפט המחוזי שפישר אחראי אישית לכל חובות דנהיל בסך 112 מיליון דולר לבנק ולמרכז הההשקעות. לחץ כאן כדי לקרוא את פסק הדין.

במסגרת התביעה נגד פישר, הוציא בית המשפט המחוזי צווים מסוג "מרבה" ו"אנטון-פילר", שהופנו לגופים פיננסיים לחברות נאמנות במספר רב של תחומי שיפוט זרים, לרבות לוקסמבורג, ואדוז שבליכטנשטיין, איי הבתולה הבריטיים, אי מאן, שווייץ, איי בהמאס, בריטניה ומקומות נוספים. הצווים הישראלים הללו נאכפו על ידי המדינות המוזכרות ואינספור מסמכים מקוריים נשלחו אלינו מכוח הצווים מהמוסדות הפיננסיים וחברות הנאמנות האמורים. מסמכים אלה תרמו רבות ליכולתנו לחשוף את מבנה הבעלות המוסתר, שסייע בידי פישר להונות את הבנק ואת מרכז ההשקעות, ועזרו לחשוף את מנגנון גלגול ההון בתביעה להצגת ההשקעה ההונית.

ראוי לציין, בעניינה של תביעה זו, שמר אלן כץ, ששימש כאיש החזית של החברה מטעמו של פישר, הסכים לשמש "עד מדינה". כץ שיתף פעולה עם המפרק, ובתמורה, נחתם הסכם עם כץ (שאושר על ידי בית המשפט) לפיו המפרק לא ייזום כל הליכים נגד כץ. מעדותו של כץ התגלה, כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, שבניגוד להתחייבויותיהם ולדיווחיהם כלפי הבנק וכלפי מרכז ההשקעות, לא השקיעו כץ ופישר כלל בהון העצמי של המיזם. למעשה, גלגל פישר את הכספים שקיבל מהבנק עצמו והציג אותם כ"הון עצמי". תנאי נוסף למתן ההלוואה היה הצגת אישורים המעידים על התקדמות הבניה. אולם, לפי עדותו של כץ, הוא חתם על הדוחות שנשלחו אליו מחברת הקבלן, שהייתה אף היא בבעלות פישר, מבלי לבדוק את הדוחות או את עצם ביצוע העבודות. בשנת 1995, בניו יורק, חתם כץ על תעודת קבלת המיזם, לפיה נבדקו המפעלים על ידי החברה, ולאחר שנמצאו עונים על דרישות ההסכם, נמסרו לידיה. על סמך תעודה זו שחרר הבנק פיקדון בסך 11 מיליון דולר לפישר בכובעו כקבלן. אולם, בפועל, לא היה פיקוח על העבודה שבוצעה והמיזם כולו, נכון למועד מסירתו בשנת 1995, לא הושלם. עוד התגלה בעדויות שנמסרו בבית המשפט, לפי המסמכים המאומתים שהועברו לידינו בעקבות תביעה שהגיש משרדנו בואדוז, ליכטנשטיין, שתאגיד בשם לונידר (Lunidar stiftung) נוסד בואדוז בשנת 1992. תאגיד זה החזיק במניות נכסי חברת דנהיל, הבעלים של הקונגלומרט, דרך חברות נאמנות באי מאן. המסמכים הוכיחו (כפי שאף אושר בעדותו של כץ ובתצהיר שנתן פישר בעקבות פרסום מסמכי לונידר) שפישר החזיק ב- 95% מזכויות הבעלות על לונידר, ותוך כך מחברת דנהיל, ואילו כץ החזיק רק ב- 5% מזכויות הבעלות על התאגיד. עוד התגלה, בניגוד למצגים שניתנו לבנק ולמרכז ההשקעות, שהשליטה בקונגלומרט הייתה בידי פישר ולמעשה היה פישר גם היזם וגם הקבלן הראשי של המיזם. פישר מצדו, ניצל עבודה זו כדי לנפח את עלויות הבנייה של התאגיד מ-30 מיליוני דולר בקירוב לסכום אסטרונומי של 116 מיליון דולר.

פישר הגיש ערעור לבית המשפט העליון נגד פסק הדין שקבע את אחריותו לחובות הקונגלומרט בסך 112 מיליון דולר בקירוב. בית המשפט העליון אישר את הפסיקה לפיה פישר אחראי באופן אישי לחובות הקונגלומרט והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעת היקף אחריותו. בית המשפט המחוזי החליט לקבוע את היקף אחריותו של פישר בסך של 62 מיליון דולר בערכי 1999 ומעל ל-100 מיליון דולר נכון למועד זה לפסק הדין לחץ כאן. המפרק, באמצעות משרדנו, ופישר הגישו ערעור לבית המשפט העליון נגד הפסיקה האמורה. הליך זה תלוי ועומד.

ראוי לציין, שהמפרק, שנעזר בשירותינו, נקט צעדים נרחבים לאיתור, עיקול והקפאת נכסיו של פישר ושל החברות שבשליטתו, בכל מקום בעולם שהללו הוחזקו בו. שווי הנכסים שעוקלו אינו מבוטל, אך לא ניתן לממש אותם עד שתינתן פסיקה סופית. מרגע שבית המשפט העליון ימסור את פסיקתו, נפעל לממש את הנכסים שעוקלו ברחבי העולם ודמי הפדיון ממכירתם יוספו לנכסי הפירוק לטובת נושי הקונצרן.